פרולוג

צרפת,
כולם מקנאים בי שטסתי לצרפת, השעה שלוש לפנות בוקר וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה הצילו אני גוועת ברעב. חושך, הכל סגור, אין כאן מקום כשר, נרדמתי כמו בלוק בחמש אחר הצהריים, והלקוחה שלי כנראה הסתדרה בערב בעצמה. אכלה ארוחת ערב עסקית כשרה למהדרין, ואני התעוררתי לפנות בוקר עם ג'ט לג, בחדר חלומי, עם מזרון אוורירי כאילו אני ישנה על אלפי נוצות, והבטן מקרקרת, מסתכלת סביב, מצאתי מכונת קפה, אני שתמיד הזעקתי את הבעל כדי להפעיל מכונה הכי פשוטה בעולם, למדתי בחמש שניות להפעיל את המכונה, אולי הקפה ישתיק את הרעב. ניסיתי לחייג לשירות חדרים, המוח חולם על כוס קפה ענקית עם סוכר. הקפה שהכנתי זוועה, ירקתי לאחר לגימה אחת, ומצאתי קוביית שוקולד בתיק.

חזרתי למיטה,
שנים חלמתי על שקט, על אפשרות לישון, ניסיתי לחזור לשם לאותם שנים ולחוש את העייפות שפשטה בי אז וחבטה לי אגרופים בפנים. וכל מה שיכולתי היה לחזור דווקא לרגע הזה שישבתי במטוס, ורעדתי והתחרטתי שהסכמתי להיכלא לחמש שעות טיסה, ואז הרגשתי, הרגשות חזרו. הדמעות זלגו לי מהעיניים במשך שעות כשישבתי שם במטוס וניסיתי לחשב מתי כבר נגיע.
אני שוב מרגישה, לא האמנתי שאחזור להרגיש, חבל רק שכשהרגש הטוב חוזר, הוא סוחף איתו את שאר הרגשות, בעיקר, רגש אשמה. הזמן לא זז כשאת ב'גט לג.

פתאם אני קולטת שהייתי שם בג'ט לג הזה שנתיים, יכולתי לאבד את הכל, את המשפחה שלי, הילדים שבגינם לא ישנתי שם, ובעיקר לאבד את עצמי. היי, את כאן, אני שומעת ציפור קטנה לוחשת לי באוזן, ואני רוצה לספר לכל הנשים שהיו שם בטיסת החיים , שעצרו בחניות ביניים, שלא הבינו שהם עלו על הטיסה הלא נכונה. שיבינו שאם קונים טיסה הלוך חייבים לדאוג שהיא עם חזור, כי כרטיס לכיוון אחד יקנה לכם ג'ט לג לכל החיים.

פרק א':
אני חייבת לבקר בצפון. לקבוע פגישה עם חברת הכנסת רחל, זהו, פתק קטן שהצמדתי על חלון המחשב, היום יש לי יום הולדת ורשמתי לי את החלומות שלי שבא לי להגשים השבוע.
פאתטי, מבט על הבית , הספה הלבנה שקרע גדול כבר הופיעה עליה הוכיחה לי עד כמה אני מנותקת מהמציאות, יש לי ברירה אחרת מציאות. המציאות החדשה שלי בחודשים האחרונים גורמת לי לתהות עשרים פעם ביום מה מציאות מה חלום, מה אמיתי ואם יש אמת בכלל. פעם ידעתי מדויק היכן הגבולות של השקר, היום הכל התבלבל לי והסתבך לי כמו פקעת.

"אמא, יש לי קוצר נשימה, יכול להיות שזה בגלל הטונה שאכלתי", בת התשע מסתכלת בוהה בי בעינים עגולות חומות, והמבט השואל שלה שצועק שם מתוך החלל מבהיר לי מדויק, היא לא אלרגית לטונה.היא אלרגית לאמא החדשה שלה. אני.

השעה תשע עשרים ושלוש בלילה הקטנים עדיין ערים, חלקם עם פיג'מה חלקית. הרצפה עמוסה בחלקי בגדים, צעצועים, ליד המיטה שלי צלחת עם שאריות מעדן ולחם. הצילו מי אכל ליד המיטה שלי, הכעס מתחיל לחלחל, רצה להביא סמרטוט. לכו לישון כבר… אני צועקת.. ומה אני רוצה מהם, אני מבקשת מילדה בת שלוש לסדר לה את המיטה? למצוא את הכרית והסדין.

שנת 2017 אמא לשבעה ילדים שעובדת במשרה בכירה במשרד הפרסום הגדול ליגה לא יכולה לממן עוזרת צמודה. מי מדבר על אופר? עוזרת שלוש פעמים בשבוע שתמצא לי את הרצפה.
התיישבתי בכבדות על המיטה, צליל של מייל נכנס ואני כבר על המחשב. השעה תשע ארבעים ושלוש. "מה קורה כאן?", הנה הוא הגיע האיש. בפניו קו תחינה של יאוש. "עד מתי נחיה ככה, זה נראה לך הגיוני?

הוא טרק את הדלת בעצבים, נו, די, אני חייבת לענות למיילים, לא, את לא חייבת. אני כן חייבת. שיהיה לך בהצלחה. נאנחתי בייאוש, חכה אני עוד יוכיח לך שכל זה שווה… וידעתי שאני משקרת. רק באחת עשרה השתרר השקט אחרי שדחפתי את שתי הבנות הקטנות למיטה איתי, הצטמצמתי לכדי עשרה ס"מ, הייתי ככ מותשת רק לישון גם אם השמיכה לא עלי, רק חלק מהסדין וגם עם הרגל של יעלי על האף שלי, ולא קילחתי אותה הערב. למי אכפת… אני נרדמת…

אפילו לא חלמתי, החלומות לא הצליחו לחדור מבעד למעטה העייפות. שבע בבוקר, שבע בבוקר??

מהר מהר, קומו, קומו, ההיסטריה חגגה, שמעתי את הדלת נטרקת בשקט, הוא כבר יצא לעבודה. בלי כריך אוהב הוא כבר התרגל לקנות לעצמו לחמניה ושוקו כאחד הילדים. איפה הבגדים שלהם? היאוש חלחל לי בגרון, ערמות הכביסה בחדר הכביסה הזכירו לי שלא ביקרתי שם השבוע. והארונות.

למה? למה את לא יכולה להושיט יד ? שאגתי לעברה של בת השש עשרה, שרק שלחה לעברי מבט מלא רחמים, להזכיר לך שאני לא האמא כאן, ואם את מדברת על הושטת יד, הידיים שלי כבר נפוחות מרוב הושטה. היא סגרה את התיק שלה, דרכה על עצם בלתי מזוהה ברצפה, ויצאה גם היא מהבית. גם היא בלי כריך אוהב, אוקי, לנשום עמוק, לא לאבד עשתונות, שלפתי מפה ומשם, כשבת השלוש החלה ליילל, שהגרביים לא נוחות לה. השתמשתי בנשק החדש ישן "אם תתלבשו מהר נעצור במכולת….".

העצירות במכולת שלי לאחרונה העלו את מפלס הרכילות בין הקופאיות, היא כבר הספיקה לדווח לבעלי (אם לא הייתי מרחמת על תלוש המשכורת העלוב שלה הייתי דואגת שהבוס יפטר אותה) שאשתו קונה בעיקר ממתקים בזמן האחרון וזה ממש לא בריא לשיניים של הילדים, ובכלל מה יהא על בריאותם, ושלא נדבר על חשבונות המכולות שמתנפחים בקצב מסחרר. ועוד לא הזכרתי את השיחה שהיתה לי עם הגננת בשבוע שעבר:

"תקשיבי, אנחנו מאד לא מרוצות מהמנהג החדש של הבת שלך להופיע עם ממתק כל יום לגן, מעבר לבריאות של הבת שלך, זה מעורר קנאה ושנאה בקרב ילדי הגן."
"את צודקת", גמגמתי ידעתי שהיא צודקת ורצתי למכולת לקנות ממתקים כדי שאוכל סוף סוף להתיישב בתוך האוטו שלי מאחורי ההגה, לנשום עמוק, לעצור לקנות קפה הפוך, ואז להפוך בעצמי לאישה אחרת שאהבתי. כל כך אהבתי אותה שפגעתי בכולם, ועדיין לא הבנתי שפגעתי בעיקר בעצמי.

עד שהגעתי לראשון לציון, הדופק התייצב , בכל רמזור אדום הצלחתי להתארגן עוד קצת שלפתי מהבאגז את אחד הג'קטים הגאונים האלה שתפורים מדויק בצדדים . מצאתי אותם בשבוע השני לעבודה החדשה שלי. הבחורה שיושבת בחדר הצדדי, עם הלוק ,תיק גוצ'י , איך היא עושה את זה נאנחתי אז, ועכשיו מול המראה הגדולה שמקדמת את פני בחזית הבניין, אני מבינה איך עושים את זה, דורכים על ערמות כביסה בבוקר, קונים עוד פעם שוקו ולחמניה ללימודים, דוחים בפעם השמינית את התור לרופא שיניים של הילדה, משאירים סיר ריק לארוחת צהריים,
ככה עושים את זה!!